למה החלטת לעסוק באמנות?

זו שאלה שכמעט כל מי שפוגש אותי בפעם הראשונה שואל אותי...

כי בכל זאת, בחירה באמנות היא בחירה כנראה לא מובנת מאליה עבור רוב האנשים.

בגיל 14 הייתה הפעם הראשונה בה רציתי להתאבד.

המעבר לחטיבה היה טראומתי עבורי. היו שני בנים שחוויתי מהם בריונות קשה ומשם הדרך לתכנון ההתאבדות שלי היה דיי מהיר.

אני זוכרת את הלילה הזה בו שכבתי במיטה. בת 14 מפוחדת כל כך. הכל שקט מסביב. ואני מתכננת איך אני לוקחת את האקדח של הבעל של אמא שלי (גם אז זו הייתה תקופה שלאנשים היה נשק בבתים) ושמה קץ לקושי, לכאב, לכל הרגשות העוצמתיים שלא רציתי להרגיש עוד.

איכשהו שרדתי את הלילה הזה, לא יודעת עד היום בדיוק איך.

מה שאני כן יודעת שדיי מהר לאחר הלילה הזה התחלתי ללכת לטיפול באמנות. למרות שהייתי מופנמת ולא סיפרתי לאף אחד על מה שעובר עליי, אמא שלי ברגישותה כנראה הבחינה שמשהו לא כשורה קורה.

מאז האמנות הייתה מפלט בשבילי והייתה מקום של ריפוי. התחלתי ללכת לחדר אמנות בבי"ס במקום ללכת לחלק מהשיעורים, שם הרגשתי מוגנת ושייכת. הייתה לי מורה לאמנות שעד היום זכור לי הריח שלה והרוך שהיא השרתה עליי, בתוך החטיבה המאיימת. בתיכון למדתי במגמת אמנות והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה" – ללמוד אמנות.

וככה המשכתי ישר אחרי התיכון, כבר בזמן הצבא, ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה. סיימתי את הצבא, לא רציתי לעשות טיול, רק להמשיך ללמוד תולדות האמנות. עשיתי תואר ראשון ושני, שניהם בהצטיינות, באוניברסיטת חיפה. סיימתי את הדוקטורט במחלקה לאמנויות בבן-גוריון.

במהלך השנים הרציתי במחלקה לאמנויות בבן-גוריון, במכללת מנשר לאמנות, העברתי אינספור הדרכות במוזיאונים וגלריות והרציתי בבמות מגוונות על אמנות. ככה שהיום אני במקום שיש לי הזכות להעביר את המתנה שאני קיבלתי הלאה לאנשים שבאים להרצאות וסיורים שלי. איזו זכות יותר גדולה מזה יכולה להיות?

והתחשק לי היום להסתכל אחורה לאותה ילדה-נערה בת 14 ולהגיד לה תודה. תודה על שלא לקחת את החיים שלך אז באותו לילה. תודה על שהחזקת את האהבה והאמונה והכוחות לקום ליום חדש. תודה שאפשרת לעצמך לגלות את הכוח המרפא שהגיע לחייך בזכות אותה תהום בה היית.

כי בזכותך, ורק בזכותך, אני כאן עכשיו.